הצורך בשינוי וחידוש לצד הצורך ביציבות וביטחון
הדחף הטבעי של האדם בשינוי ובתנועה קדימה פוגש את הצורך שלו ביציבות, בביטחון ובאזור הנוחות: המשמעויות האנושיות והאוניברסליות בהגדה של פסח.
הצורך בשינוי פוגש את הצורך בקביעות:
"ישנו משהו בנשמה שזועק לחופש. ישנו משהו עמוק - עמוק בתוך נפשו של כל אדם שמבקש את ארץ כנען. אנשים אינם יכולים להסתפק במצריים, ובשלב כלשהו הם נעמדים וזועקים להגיע לארץ כנען" (מרטין לותר קינג).
החמץ והמצה שבסיפור יציאת מצריים הם שני יסודות משמעותיים שקיימים בנפשו של כל אחד מאיתנו. שני היסודות נחוצים לנו, והם חלק מתבנית הגשטלט שלנו. כמוהם כ"קולות פנימיים" שמרכיבים את האישיות השלמה שלנו.
"מצה זאת על שום מה?"
הקול האחד הוא המצה, שמסמלת את הדחף להתפתח ולהתקדם, להיות בתנועה ולגלות דברים חדשים. קול פנימי שדוחף ואומר לנו "קדימה! אתם מסוגלים וראויים ליותר". הוא מניע אותנו לממש את השאיפות והכישורים האישיים שלנו, ומאפשר לנו לבחור כיצד לנהל את עצמנו. היעד שלו הוא לשחרר אותנו מכבלים שֶׁמֵצֶרִים את צעדינו, ולהיות מי שאנחנו רוצים ויכולים להיות. "למרות שיש בני ענקים - עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּם!".
האם יש מחיר לחופש? ודאי שיש. "החירות לעולם אינה ניתנת על מגש של כסף, זה אף פעם לא קל.., החירות לעולם אינה מושגת בקלות. היא מושגת בעבודה קשה והיא מושגת בעמל; היא מושגת בשעות של ייאוש ושל אכזבה" כותב מרטין לותר קינג.
בתמורה לזכות הבחירה החופשית ולניהול העצמי, עלינו לקבל אחריות להחלטות ולבחירות שלנו. עלינו לוותר ולשלם את מחיר הבחירה, להסתגל לשינויים ומעברים, ולהתמודד עם טעויות, שגיאות, מצבי קושי, קונפליקט, לחץ וכישלון.
ועוד משהו: תהליך של התפתחות אישית מרחיב גם את המודעות העצמית שלנו לעצמנו, לסביבה ולאלה הסובבים אותנו. מודעות זו אמנם מאפשרת לנו לקבל החלטות בצורה שקולה ומושכלת, ועם זאת, במקרים רבים היא מלווה בכאב והשלמה עם חולשות, קשיים, מגבלות, וכ"ו. כן. גם בתהליך של העצמה אישית יש "כאבי גדילה".
בדיקת חמץ:
הקוטב הנגדי למצה הוא ה"חמץ" שמייצג את הצורך הקיומי שלנו בביטחון ויציבות. קול פנימי שאומר לנו "עצור! לא עכשיו. עדיין לא.", ומבקש להשאיר אותנו במקום כאומר "אל תטפסו גבוה מדי כי נפילה מגובה עלולה להיגמר באסון". זה הוא "שומר" נאמן, שמניע אותנו לשמר את הקיים, להמשיך ולהישאר ב"מִּצְרַיִים" המוכרת. הוא עמל להזהיר אותנו שוב ושוב מפני סכנות, טעויות ומעידות - כדי שנמשיך לשרוד.
האם יש מחיר ל"סיר הבשר" של מצריים? - ודאי שיש. רווח ומחיר שלובים זה בזה: תמורת הנוחות והיציבות שמעניק לנו ה"שומר" שממלא את תפקידו כ"חסם שינויים", אנחנו מצמצמים את טווח ההתנסויות שלנו, לעיתים מחמיצים את העיקר, מחלישים את הקול האחר שמאתגר אותנו למצות את עצמנו. החשש מלקיחת סיכון שמא ניכשל, ממעיט בערכנו, פוגע בתחושת המסוגלות, בדימוי ובביטחון העצמי שלנו. במקרים רבים הוא גורם לנו להרגיש "עבדים" שפופים ובלתי מרוצים.
איזון בין "חמץ" ל"מצה":
בתוך נפשנו פנימה מתנהל דיאלוג, ולעיתים גם מאבק סוער בין קולותיהם של החמץ, העבד וה"שומר", לבין קולותיהם של המצה, החירות וחופש הבחירה. אלה מתלבטים, מפקפקים ואומרים "אבוי", "זה מסוכן", "מה יגידו", "החיים הם כאלה", "מוכרח", "חייב" "צריך" או "אינני יכול", ואלה משיבים ב"יש סיכוי", "זו הזדמנות טובה", "שווה לנסות", "אני רוצה", "אני בוחר", "מעדיף", "משתוקק" ו"שואף". אלה מנסים לְרַצות, מזהירים מטעויות גורליות, מונים סכנות, מזכירים כישלונות, ומציעים לסגת אחורה מאימת "ים סוף", ואלה אנשי חזון. מבטם לעתיד, מעודדים ומאתגרים, מוכנים להתמודד עם הפתעות שצופן לו ה"ים", ועם תלאות ה"מדבר", ובלבד שנגיד "לפחות ניסינו" או "עשינו כל מה שיכולנו כדי ש..". הם בוטחים ביכולתם להגיע אל ה"ארץ המובטחת". אלה יראים כמו הבן ש"אינו יודע לשאול", ואלה עסוקים במהות כמו הבן ה"חכם" שאינו מרפה עד שימצא תשובות לקושיות מעמיקות ונוקבות.
המתח ששורר בין שני סוגי הקולות משפיע על קבלת ההחלטות והבחירות שלנו - פעם לכאן ופעם לכאן. עיתים אנחנו מרגישים בשלים ומשתוקקים לצאת מֵּהָמֵצָרִים של עצמנו, ועיתים אנחנו במנוחה על מנת ליהנות ממה שיש. כשקיים איזון בין הצורך בשינוי וחידוש, לבין הצורך בשימור והמשכיות - אנחנו רגועים ושבעי רצון.
ויש גם זמנים אחרים בהם אנחנו פוסחים על שני הסעיפים. או אז, כשהאיזון מופר אנחנו מתכנסים פנימה ומחפשים מוצא. מחד "ים" הפחדים והקשיים שאנחנו רואים בדמיוננו מעורר בנו חששות וחוסר אונים, עד כי נראה שמוטב לנו להמשיך את "עבודת הפרך", אך כשאנחנו נזכרים עד כמה ה"עבודה" הזו מאוסה ובלתי נסבלת, ברור לנו שאיננו רוצים להישאר במקום / בתפקיד / במערכת היחסים או בשותפות הזו. אנחנו יודעים שעלינו לעשות מעשה כי המצב הזה מעיק ומתיש אותנו, ואז אנחנו מדמיינים מה נרגיש בעברו השני של ה"ים". זמן מה אנחנו בהתרוממות רוח, מלאי התלהבות, סקרנות ותקווה חדשה, עד שהים שוב גואה, וה"שומר" ההוא מחליש את כוחנו.
ואז מה?
בסיכומו של דבר בידינו הבחירה אם וכיצד למזג את ה"רוצה" שלנו אל תוך הדברים שאנחנו "צריכים", "חייבים" או "מוכרחים". כך או כך נראה, שלא באמת אפשר לצאת ממצריים בלא ה"מרור" שמייצג את הכאב והקושי. הצורך לוותר על "סיר הבשר", והגעגועים למצריים, המִצְרִים שטבעו בים, הנזיפות של משה, ולוחות הברית שנופצו - הם דוגמאות למחיר הצמיחה וההתפתחות שלנו.
ומה אם גם לנו נחוץ מישהו שנוכל להישען עליו, איזה מנהיג שיאמין בנו, יעודד ויעזור לנו להרחיב את הַמֵצָרִים שבתוכנו? פרשנים מציינים שעבור בני ישראל אהרֹן, אחיו של משה רבנו, מילא תפקיד מקביל לתפקידו של מאמן אישי.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים":
בשביל מה? בשביל שבסוף "הסדר" נוכל להיות שלמים עם עצמנו, ולומר "דיינו".
נוכל להלל ולהיות גאים בעצמנו כי "ככל שאדם מבין את עצמו טוב יותר כך גוברת חירותו ומתרחב לפניו אופק האפשרויות" (א. ב. יהושע, "בזכות הנורמליות").
