מה הסוד שלך?

איך זה שבתכלס אני באמת מצליחה לעזור? מה גורם לשיפור הדרמטי שחל בתפקודם של מאות ילדים, לשינוי המשמעותי בהרגשה של המתאמנים, להטבה הגדולה באווירה המשפחתית או בהקלה העצומה שמרגישים מחנכים, גננות וצוותי גנים?

נראה לי שהשילוב בין אהבת המקצוע, האמונה באדם, הרצון לעזור, היכולת להיות עם הזולת "בגובה העיניים", יחד עם הידע, הכלים והניסיון המצטבר.. - כנראה שכל אלה יחד מאפשרים לי לקדם ילדים ומבוגרים למקום טוב, מהנה ומשמעותי יותר.

ה"אני מאמין" שלי:

• אני מאמינה שכל אדם הוא שווה ערך שראוי לקבל הזדמנות והכרה ביכולות שלו.
• אני מאמינה שכל אחד יכול להצליח לממש את מלוא כישוריו בעזרת עידוד, תמיכה, "דחיפה קלה" ותנאים מיטיבים.

מעבר לאהבה הגדולה שיש לי למקצוע, מעבר לביטחון ולאמונה הגדולה שלי בדרך, אני מאמינה ש"את השנוא עליך אל תעשה לחברך". לכן טובת ה"לקוח" בעיניי קודמת לכל, ומהווה תנאי בסיסי ב"ברית הטיפולית". ההצלחה שלכם היא גם ההצלחה שלי. לכן אני מרגישה מחוייבת להשקיע את כל כולי על מנת לקדם כל אחד למקום בו ירגיש ויתפקד טוב יותר.

לשמחתי הרבה גם הלקוחות שלי "נדבקים" איכשהו ברוח ובגישה הזו. מאד יתכן שהם מתגייסים להשקיע את כל כולם כדי להצדיק את האמון והקרדיט שאני נותנת להם, שהרי, לקשר האישי יש כח מרפא ומחזק. כך או כך פריצת הדרך מגיעה כשגם הם מתחילים לתת לעצמם קרדיט ולהאמין ביכולות שלהם.

ועוד משהו: אחריות מקצועית במרחב הטיפולי אכן כוללת הכרה של המטפל בכישורים וביכולות שלו, אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר מכך, היא מחייבת אותו להכיר במגבלות היכולת שלו. אני מאמינה שבלעדי האפשרות לגרום לשיפור במצבו של הלקוח - אין הצדקה להמשיך להונות אותו, לבזבז את זמנו או לגבות ממנו תשלום כלשהו. לכן, באותם מקרים בהם ברור לי שאין לי אפשרות לעזור ולקדם את הלקוח, אני מרגישה חובה מוסרית ומקצועית לומר לו זאת בצורה גלויה וישירה. יתרה מכך: מתפקידי גם לתמוך ולסייע לו במציאת מקורות עזרה יעילים יותר עבורו.

מה האתגר והחזון האישי שלי?

• להפחית סבל וכאב מיותר של ילדים ומבוגרים, הורים ומחנכים.
• להפוך קושי לאתגר ותסכול להצלחה.
• להיטיב את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי של ילדים ומבוגרים, הורים ומחנכים, על מנת שיוכלו להאמין ביכולתם להתפתח ולהתגבר על מצבי קושי.
• לתת כלים מעשיים שיקלו על ההתמודדות בבית, בעבודה, בגן ובבית הספר.
• למזער את המחיר האישי שמשלמים ילדים הנמצאים ב"קבוצת הסיכון" לפתח ליקויי למידה.

שורה תחתונה?

בסך הכל אני רוצה לעזור לאנשים כמוני וכמוך, להיות איתם ב"גובה העיניים", לעודד, לחזק את רוחם ואת תחושת המסוגלות שלהם. אני רוצה לטעת בהם את האמונה שהם יכולים להתמודד עם קשיים ומצבי חיים שונים - על מנת שיוכלו להמשיך את מסע הצמיחה וההתפתחות האישית שלהם. זו הדרך שלי לבטא את ההערכה, ההוקרה והתודה שאני חבה לכל אלה שידעו להיות שם בשבילי כשהייתי זקוקה לתמיכה.

מה מדליק אותי?

כשאני רואה מתאמן שמזדקף ומתחיל להאמין בעצמו, או שומעת הורה שמספר לי עם לחלוחית בעיניו כיצד "הציל" את משפחתו - אני מלאת סיפוק ושמחה. גננת עם אור בעיניים שכל כך נהנית מהשיפור באווירה ומשיתוף הפעולה של הילדים בגן, או ילד שעולה על דרך המלך ומכריז בעיניים נוצצות "אני יכול" - גורמים לי להבין שהמאמץ כדאי. זה הוא למעשה ה"דלק" שמעודד אותי לעשות כל שביכולתי כדי להקל ולעזור גם ל"לקוח" הבא.

קצת רקע: איך הגעתי לתחום החינוך והטיפול?

זכות גדולה נפלה בחלקי לפגוש אנשים מופלאים, שנטעו בי כוחות וחזקו את רוחי דווקא ברגעי משבר וקושי. כל אחד ואחד מהם היה איתי ב"גובה העיניים", והשכיל ליצור איתי קשר אישי ייחודי ומיטיב. למרות השונות ביניהם, כולם כאחד הצליחו לחזק את תחושת הערך והביטחון העצמי שלי. הם סמכו עלי והאמינו ביכולת שלי להתגבר על קשיים. הם עודדו אותי לאסוף כוחות, לצמוח ולהתפתח למרות הקשיים, ובו בזמן, הם השאירו לי את החופש לבחור במה שהתאים לי.

כולם כאחד עיצבו את מי שאני, ואת יחסי לעצמי, לסביבה ולסובבים אותי.

הזכות הזו החלה בשחר ילדותי, וחזרה על עצמה שוב ושוב במהלך השנים. בכל פעם מחדש מצאתי את עצמי נרגשת מהופעתם הבלתי צפויה של "אנשים טובים באמצע הדרך", ונפעמת מהשפעתם המיטיבה על חיי.

עם הזמן מצאתי את עצמי ממשיכה את דרכם של אותם אנשים. במרוצת השנים הבנתי שגם אני בוחרת להיות שם בשביל האחר - במיוחד כשהוא סובל, ובאמת צריך עזרה ותמיכה.

ברוח זו מילאתי את תפקידיי השונים באהבה פשוטה, בענווה, בנאמנות וביראת קודש.

מה עשיתי?

במשך 31 שנים קידמתי את תפקודם של ילדים בגיל הרך במסגרת תפקידי במשרד החינוך:

15 שנים ניהלתי צוות רב מקצועי בגן לילדים בעלי צרכים מיוחדים (גננת טיפולית בגן טיפולי לילדים "לקויי למידה רב בעייתיים"), 5 שנים מילאתי תפקיד של גננת משלבת (שי"ח), ובעבר היותר רחוק, ניהלתי גן חובה (גננת – אם) בחינוך הרגיל במשך למעלה מ – 10 שנים.

במקביל לעבודה המעשית השלמתי לימודי הסמכה בהדרכת הורים ובאימון אישי (מכון אדלר), בייעוץ חינוכי, בחינוך מיוחד ובחינוך לגיל הרך (מכללת בית ברל, מכללת אורנים ו"סמינר נהלל" לשעבר), בהנחיית גשטלט (אוניברסיטת תל אביב), ובתיאוריות משפחתיות (ת.ל.מ).. החיידק ללמוד חשף אותי לעוד כמה קורסים שעשיתי בדרך.. - בני משפחה, חברים ועמיתים טוענים שאני "סטודנט נצחי" ☺.

התפקידים השונים שמילאתי אפשרו לי להיות שותפה לאיתור וקידום משמעותי בתפקודם של מאות ילדים בגיל הרך. קידום זה התבטא בממצאי אבחונים רשמיים, בתפקודם היומיומי של הילדים שעה שנדרשו ליישם מיומנויות יסוד, וביכולתם להשתלב מחדש במסגרות החינוך ה"רגיל". במקבי, זכיתי גם ללוות, לתמוך ולעזור להורים רבים אשר בקשו הכוונה וייעוץ, ובין לבין גם לסייע לעמיתים ושותפים לדרך.  

עם פרישתי ממשרד החינוך בשנת 2009 רציתי לסגור מעגל, ולעזור גם לקהל המבוגרים שקשה היה לתת מענה יעיל לצרכים שלהם במסגרת השירות הציבורי. וכמובן, נראה לי לגמרי טבעי לתרום ולהמשיך לקדם ילדים, מבוגרים, הורים ומחנכים המעוניינים בכך.  

בסיכומו של דבר אני מוצאת שכולנו חלק מ"רקמה אנושית אחת", ובה בעת, כל אחד מאיתנו הוא אכן עולם ומלואו, "יחיד ומיוחד". הודות למתאמנים, מתבגרים ומבוגרים, הודות לגננות, לסייעות, לילדים ולהורים שאני פוגשת, למדתי ש"תנאי הגדילה" שכל כך מזוהים עם ה"חינוך המיוחד" - בעצם נחוצים לכל אחד מאיתנו, בלא הבדלי גיל, דת, גזע או מין.