איתור מוקדם של קשיי למידה וליקויי למידה בגיל הגן

מה באמת? קשיי למידה? ליקויי למידה גם בגן הילדים?

אני רק שאלה קטנה...

בזמן האחרון אני מקבלת עוד ועוד פניות מהורים שרוצים "רק לשאול שאלה קטנה". רבים מהם מספרים לי שהילד שלהם מקסים, חכם, יודע המון דברים, לומד בגן, אבל - "משהו לא בסדר איתו". כשאני מנסה להבין מה בדיוק "לא בסדר איתו", הם מספרים לי ש"שהוא לא משתתף ולא כל כך מקשיב במפגש", ש"הוא לא אוהב שמעירים לו", ש"הוא לא מסכים ללכת לחברים", "שהוא מתעצבן כשהוא מפסיד למשל במשחק זיכרון.".

רבים מההורים ספק אומרים, ספק שואלים - "אולי זה סתם גי אני משווה אותו לאח הגדול שלו.., אולי אני סתם מלחיצה אותו.., הוא כל כך קטן, יכול להיות שזה יעבור לו כשיגדל".. מן הסתם הם ודאי מנסים להרגיע את עצמם, ועדיין, משהו בתוכם הרי בכל זאת גרם להם ליצור איתי קשר, לשאול, להתייעץ...,

מה זה אותו "משהו" שבגללו הם לא לגמרי רגועים?

בין לבין אני מנסה לדלות עוד כמה פרטים. שואלת שאלות הבהרה קצת יותר ממוקדות, ואז אחד מהם נזכר שלא מזמן הילד התפרץ ובעט באחת מחברות הצוות כי "כעס שהיא לא הרשתה לו להמשיך לבנות בקביות", והורה אחר מציין, שבתחילת השנה "לקח לו הרבה זמן עד שהתרגל לגן הזה". הורה אחד מציין שבעצם "תני לו כל היום לשחק בלגו וזהו..", והורה אחר עונה ש"בגן הכל בסדר עד שמבקשים ממנו לבוא לעבוד, הוא אומר שהוא לא אוהב להתלכלך בדבק".

זמן מה אני מוצאת את עצמי מלקטת את פירורי המידע, עוקבת בדריכות אחר הרמזים הקטנים והחמקניים משהו, מנסה לצרף אותם זה לזה בזהירות כדי שאוכל להבין את התמונה השלמה.

"האם פניתם לעזרה?" – אני שואלת, "מישהו בדק או אבחן אותו?

"לא" – הם עונים לי בקול מהסס. "אבחון? בגיל הזה? למה?"

הרבה הורים מופתעים לגלות שאפשר וחשוב להתחיל בטיפול כבר בגיל צעיר

קשיי למידה וליקויי למידה בגיל הרך הם נושא שבמקרים רבים מעדיפים לא להכיר בו. יש איזו הנחה / אמונה כזו, שבגיל הכל כך צעיר הזה עדיין אין "למידה" כמו בבית הספר למשל, וש"בגן גם אין כל כך הרבה דרישות". לא פעם אפילו אנשי המקצוע כמו גננות, מטפלות ומדריכים עלולים לטעות ולהטעות את ההורים - שגם ככה לא בדיוק בטוחים אם באמת יש לילד בעיה, או שאולי זה הם עצמם ש"עושים עניין ומגזימים", ואם הם כבר מבינים שמוטב לבדוק, אזי, רבים מהם לא באמת יודעים מי, מה ואיך בודקים.

על פניו נראה, שגם הנטייה הרווחת לשייך את תחום ה"הוראה המתקנת" בעיקר לתלמידי בית הספר - מבלי לכלול בו את ה"הוראה המתקנת לגיל הרך", משקפת ואף מאשרת לכאורה את ההנחה השגויה לפיה "לא קיימים ליקויי למידה בגיל הגן".

יש קריטריונים להגדרת לקות למידה:

על רקע החשש מפני תיוג ואבחנה פזיזה מדי, הוגדרו קריטריונים מאד ברורים על פיהם נקבעת אבחנה של "לקות למידה" - וטוב שכך. כך למשל, ישנו כלל לפיו ניתן להגדיר תלמיד כ"לקוי למידה" רק אם קיבל עזרה של הוראה מתקנת במשך שנתיים לפחות - ועזרה זו לא תרמה לשיפור משמעותי בהישגיו הלימודיים.

אלא שלמרבה האירוניה, ילדים בגיל הגן כלל לא יכולים לעמוד בחלק גדול מהתנאים הללו אך ורק מפאת גילם הצעיר. כך למשל, אם ננסה ליישם את התנאי שעל הילד לקבל הוראה מתקנת במשך שנתיים לפחות, משמעות הדבר היא, שעל מנת שילד בן 4 או 5 שנים יעמוד בכך, עליו להתחיל לקבל את העזרה של הוראה מתקנת לכל המאוחר בגיל 3.

הכיצד? מה קורה במידה וקשיים כאלה ואחרים לא זוהו לפני גיל 3 - כי הילד פשוט עוד לא היה במסגרת חינוך ציבורית? ומה קורה אם, למרבה ה"מזל", הקשיים כן זוהו ואותרו לפני שמלאו לילד 3 שנים, אך כמו מרבית הילדים בגני טרום - חובה, הילד עוד לא היה "זכאי" בכלל לקבל עזרה של גננת שי"ח / גננת משלבת, ודאי לא עזרה של הוראה מתקנת? ונניח לרגע שדילגנו על שני החסמים הללו, מה הם בדיוק אותם "הישגים לימודיים" שמצופים מילדים בגני חובה וטרום חובה? איזה גורם חינוכי רשמי הגדיר ו/או דירג את ההישגים שמצפים בגיל הזה - למעט אנשי הרפואה?

האם זה אומר שאין ליקויי למידה בגיל הגן?

נהפוך הוא: בניגוד למחסור בקריטריונים מוסכמים ביחס להגדרת הקשיים של ילדים בגיל הרך, כל המחקרים מראים שלקות למידה לא צומחת ביום בהיר אחד בכיתה ג, ה או ט. כשבודקים את תהליך ההתפתחות של ילדים המאובחנים עם "לקות למידה" בבית הספר היסודי או בשלב מאוחר יותר, מגלים, שהיו הרבה סימנים לקושי כבר בגיל מאד צעיר. לפעמים היה זה קושי בתחום התפתחות אחד, ולפעמים היו שם קשיים בכמה תחומים בו זמנית. הניסיון מלמד, שכמעט בלתי אפשרי לפגוש תלמידים שאובחנו כ"ליקויי למידה" - שלא אותתו על הלקות שלהם כבר בשנות הילדות המוקדמות.

"ההיסטוריה" של תלמידים לקויי למידה חיזקה את התובנה המקובלת כיום בקרב מרבית אנשי המקצוע לפיה, הקשיים בגן עלולים להצביע על פער כלשהו בין רמת התפקוד של הילד לעומת רמת התפקוד של בני גילו.

ומה התוצאה?

התוצאה היא שילדים אלה מוצאים מגוון דרכים לעקוף ו/או להסוות את הקושי: חלקם מפתח התנהגות בלתי רצויה, וחלקם מעדיף להימנע מהתנסויות כדי לא לפגוש את ה"קושי" במישרין. רבים מהם חווים תסכול, ולא מבינים מדוע דווקא להם זה "לא מצליח" כמו ליתר הילדים בגן. ואם לא די בכך, אזי רבים מהם גם נחשפים לביקורת ודחייה חברתית, וכך הולכת ומתפתחת אצלם המסקנה לפיה "אני לא בסדר".

נדמה שכמעט מיותר להסביר כיצד מסקנה ברוח זו תשפיע על הדימוי והביטחון העצמי של הילד. הרי לכולנו ברור שבמידה רבה מאד הרווחה האישית של ילדים מושפעת מאד מחוויות הצלחה ומתחושת המסוגלות שלהם.

אז מה עושים? מה כדאי לעשות?

חשוב לדעת שבקשיים הללו אפשר וחשוב לטפל הרבה לפני הכניסה לכיתה א. ההבנה הזו מסבירה את העובדה שלמרות הכל, המדינה כן השכילה להקצות משאבים ייחודיים לאיתור מוקדם של ילדים עם קשיים כבר מגיל 3, והילדים שמבטאים פערים מאד משמעותיים בתפקוד גם מושמים במסגרת תומכת עם עזרה מקצועית רב תחומית. ועדיין, למרבה הצער, רבים מאותם ילדים שבגן מראים רק "קשיים קלים" לכאורה, לא זוכים להכרה ו/או לעזרה מקצועית.

אחת השגיאות הנפוצות של הורים לילדים בגיל הזה היא גישה של "עזבו, הוא קטן, זה יעבור לו כשיגדל, גם אני הייתי כזה והסתדרתי, זו הגננת שלא מסתדרת איתו", וכ"ו.

אני מודה שעדיין, בכל פעם שאני שומעת תשובה כזו אני מסתירה דמעה או שתיים, כי אני יודעת שעם הכוונה ועזרה נכונה ניתן למנוע הרבה מאד סבל מהילד ומשפחתו.

מסקנה? התעלמות מהקושי לא מעלימה אותו.

האיתור המוקדם, האבחון המקיף והעזרה המקצועית יכולים לשנות את עתידו של הילד. כשמזהים את הקושי ומטפלים בו כבר בגיל צעיר גוברים הסיכויים של הילד להצליח ולהתגבר על הקושי. מדוע? משום שבשבע שנות החיים הראשונות המוח גמיש, והילד עדיין בתחילתו של תהליך הלמידה האקדמית. זה הוא גיל בו הילד עדיין פתוח לתיווך חיצוני שיסייע לו לרכוש אסטרטגיות והרגלי למידה יעילים יותר.

"כאשר רואים שתדמיתו העצמית של ילד משתפרת אפשר יהיה להבחין בשיפורים גדולים בהישגים שלו וחשוב מכך, תראו ילד שמתחיל ליהנות מהחיים" (ויין דייר).