יש לי ילד בגן. אפשר להתייעץ איתך בקשר לילד שלי?
יש לי ילד בגן: הבלבול, המתח והדאגה שחווים הורים לילדים בגיל הרך כאשר מתברר להם שלילד שלהם יש קשיים, עיכוב התפתחותי או תפקוד נמוך מהמצופה לגילו
"שלום. הגעתי לכרמית אלון?"
"כן" - אני עונה. "נעים מאד"..., "הגעתי אליך דרך האונטרנט...".
"יש לי ילד שלומד בגן. הוא ילד מקסים, חכם, יפה, אוהב לעזור. השבוע הגננת שלו הזמינה אותנו לשיחה, ואמרה לנו שקשה לו לעשות עבודות ומשימות. הוא מתרגז כשלא מצליח לו, ולא כל כך רוצה לעבוד. היא הציעה לנו לבקש אבחון במכון להתפתחות הילד. היא גם אמרה שהיא תמליץ עליו כדי שבשנה הבאה הוא יקבל עזרה מגננת שילוב. בשנה הבאה הוא יהיה בגן חובה, וזו שנה קריטית, כי אחר כך הוא כבר יצטרך לעלות לכיתה א', לשבת בכיתה כל היום ולהקשיב למורה. ידרשו ממנו ללמוד, להכין שיעורים, להעתיק מהלוח, ולעשות כל מיני דברים. אני ממש לא רוצה להשאיר אותו עוד שנה בגן חובה כי איך הוא יקבל את זה שכל החברים שלו עולים לכיתה א', והוא לא? זה ישבור אותו". נשימה.
"האמת שקשה לי אפילו לחשוב על כיתה א'. נכון שעד אז יש עוד הרבה זמן, אבל מפחיד אותי לחשוב מה הוא יעשה בשיעור או מה יקרה בהפסקה. בטוח שיהיה לו קשה להספיק לעשות את הכל בזמן, ולהסתדר עם כל הציוד הזה בילקוט, ואחר כך גם להכין שיעורי בית. יהיה לו קשה להסתדר בתוך כל הבלגן הזה שנקרא בית ספר. ממש מפחיד ומלחיץ אותי לחשוב על זה". עוד נשימה.
"בבית יש ימים שהכל זורם וממש כיף איתו, ואז נדמה לי שהכל בסדר, שכל המחשבות והפחדים שלי הם סתם בגלל הלחץ שלי, ולא צריך לדאוג. אבל לפעמים יש כל מיני מצבים שהוא לא זז, והתגובות שלו ממש מדאיגות אותי, ואז באמת נדלק לי אור אדום. הרבה פעמים יש לי הרגשה שמשהו קשה לו, וכנראה שגם הגננת שלו שמה לב לזה. הוא הבן הראשון שלנו, את מבינה? אני לא יודעת מה צריך לעשות. יש לי הרגשה שאולי קשה לו או משהו.. - אבל אני לא יכולה לשים את האצבע, ולהגיד לך איפה או מה בדיוק הבעיה. הכי מציק לי שאין לי מושג איך לעזור לו. מאד כואב לי". אנחה עמוקה.
"תגידי, מה זה בכלל המכון הזה של התפתחות הילד? מה יעשו לו שם? בשביל מה צריך את האבחון הזה? אני לא רוצה שזה יפגע לו בעתיד שלו כשיגדל. הכל בא לי ככה בבום. אין לי מושג למי פונים ומאיפה מתחילים. זה נפל עליי ככה פתאום בלי שום הכנה".
"גם נראה לי שהגננת שלו ממש מגזימה. היא כזאת שדורשת יותר מדי, והרבה פעמים הוא אומר שמשעמם לו איתה. גם לא הבנתי מה זה הגננת שילוב הזו שהיא דברה עליה. מה היא תעשה איתו? זה אומר שהוא ילמד בבית ספר של חינוך מיוחד, נכון? זה בכלל גמר אותי לגמרי. אין מצב שהילד שלי ילמד בחינוך המיוחד. הוא לא ילד מופרע, וחוץ מזה הוא גם ממש קטן.., איך אפשר לדעת מה יהיה בבית ספר? יכול להיות שזה יסתדר לבד".
"אבל מצד שני, אולי הגננת שלו צודקת. אולי יש באמת בעיה, ואז לא כדאי לחכות? שמעתי על ילדים שהיה להם כל מיני בעיות כשהיו בגן, ואחר כך היה להם גם מאד קשה להסתדר בבית הספר, ואני לא רוצה להפסיד זמן. כל כך מבלבל ומלחיץ אותי כל הסיפור הזה, וממש קשה לי להחליט לבד. מאז שהיא דיברה איתנו אני בכזה לחץ שזה גומר אותי. אי אפשר להמשיך ככה. אני רוצה לעשות הכל כדי לעזור לו, הבן שלי הוא הדבר הכי חשוב בשבילי. אני לא רוצה שהוא יסבול. מה את חושבת שצריך לעשות?".
אני רוצה לחבק, להושיט יד, לעודד, להביע הערכה ולהסביר כמה האיתור המוקדם חשוב...
כמו בסרט חולפים במוחי כמה וכמה הורים, שהרגישו כמוה, כשמישהו מהמערכת דיווח להם בפעם הראשונה על הקשיים של הילד, ובחטף נזכרת גם באותם ילדים שנתנו זינוק דווקא בגלל שההתערבות הטיפולית התחילה כשעדיין היו קטנים...
עוד רגע של שקט. לאט - לאט. לנשום עוד רגע, ואז מתחילים לעשות סדר בבלגן.
"טוב שאת בודקת ומתייעצת..., לגמרי טבעי שתדאגי ותהיי בלחץ, זה מראה שאכפת לך מהבן שלך, ושאת רוצה בטובתו..., אם לא היית דואגת ונבהלת זה היה לא טבעי..".
אחר כך עונים על כל השאלות, מוסיפים פרטים, מסבירים ברוגע.., הבלבול פוחת. ושוב מעודדים. שומעים בקול שנרגענו קצת.
"אנחנו נבוא ביום..., בשעה.., תודה שעזרת לי"...
