אימון אישי (קאוצ'ינג) כאמצעי ליצירת שינוי

הצצה לחדר האימון:

"אני לא יכול להמשיך ככה. אני חייב לעשות משהו אבל אין לי אומץ. כבר 6 שנים שאני חושב על זה וכנראה שזה לא סתם. אני צריך להפסיק לפחד ולעשות משהו. אני רוצה משהו אחר, רוצה לשנות עכשיו, בטווח של שנה מעכשיו". כך פתח ערן (שם בדוי) את פגישת האימון הרביעית איתו.

ערן הופתע ממנות העידוד והפרגון שקיבל לערכים, לתכונות, ליכולות ולכישורים האישיים שלו. כמו מתאמנים רבים אחרים, גם ערן ראה את יכולת הנתינה והנכונות שלו לעזור לזולת, את המחויבות לסובבים אותו, את המוטיבציה, היושרה, ההתמדה והאחריות האישית שלו כדבר של מה בכך. "ברור" - אמר לי, "זה מובן מאליו, לא?".

ערן פנה לתהליך אימון אישי על מנת לקבל החלטה באשר להתפתחותו האישית והמקצועית. אף שהוא נהנה משכר מספק, מתנאים נוחים ומהערכה רבה מצד הממונים עליו, הוא חווה תסכול וחוסר סיפוק מהתפקיד שהוא ממלא במשרד ממשלתי.

"אני רוצה שיהיה לי עניין ואתגר כי אני ממש תקוע כאן".

אחד היעדים המרכזיים שלי כמאמנת אישית הוא להפחית את הסבל שחווה המתאמן על ידי צמצום הפער בין הרצוי למצוי. השלב הראשון בצמצום הפער מחייב בדיקה והבנה עמוקה של ה"מצוי" מנקודת מבטו של המתאמן, ובמקביל, זיהוי ומיפוי ה"רצוי", החזון, העתיד המיטבי שהוא שואף אליו.

אחרי מיפוי מדויק של המצוי והרצוי מתחיל השלב של צמצום הפער ביניהם. יש מתאמנים שמגשרים על הפער בעזרת שינוי בתפיסתם וביחסם למצוי, ואחרים נחושים להתקדם אל עבר הרצוי על ידי הובלת שינויים מעשיים במצוי. יש מתאמנים שמעדיפים לשנות את חזונם, ויש גם כאלה שבוחרים לזנוח אותו לחלוטין. כך או כך, חשוב לזכור ש -

כל בחירה היא לגיטימית, ובה בעת, לכל בחירה יש רווח ומחיר:

בחזונו האישי ערן דמיין את עצמו פונה לאפיק מקצועי אחר, שונה בתכלית מהתחום בו הוא עוסק כיום.

"מה מפחיד אותך?" – שאלתי בתגובה לדבריו של ערן.

"לא יודע אם אני אצליח לעשות את זה, אני כבר בן 35.., אם אתחיל עכשיו ללמוד זה עוד כמה שנים.., זה מפחיד כי אני יכול להפסיד הכל. הפחד הגדול שלי זה שאני שוב אכשל כמו ב.., ששוב יפטרו אותי בגלל שלא אצליח. גם שגית (בת זוגו של ערן, שם בדוי) אומרת לי שזה לא הזמן כי אנחנו לא יכולים לוותר על המשכורת שלי".

המיקוד של ערן בדברים הפחות טובים שעלולים להתרחש אם יממש את חזונו אותתו על אמונתו הוודאית בכך ששינוי מחייב "לקיחת סיכון". מנקודת מבטו ישנה הנחה, שאם יחליט "לקחת סיכון" ולהוביל שינוי משמעותי בחייו, אזי בהכרח הוא צפוי להפסיד ו/או לחוות כישלונות חוזרים. אלא שאליה וקוץ בה: הרי הימנעות מקבלת החלטה ואי לקיחת הסיכון מבטיחה מלכתחילה כישלון ודאי, לא כן?

ברוח הגשטלט מצאתי לנכון לתת מקום ל"קולות", לכל אותם פחדים שביטא ערן, "לחבק אותם", לתת להם לדבר, להעצים אותם עד כדי אבסורד, ובהמשך לנהל איתם דיאלוג.

השמות שנתן ערן לקולות שייצגו את פחדיו היו "נודניק", "מעצבן", "מלחיץ" ו"מתלבט".

הוא תיאר את הקולות בקול רם, השמיע את האיומים, ההפחדות, האזהרות והתסריטים הגרועים ביותר שלהערכת ה"קולות" צפויים להתרחש: האחד מנה שורה של רווחים מהישארות במצב הנוכחי, והאחר הוסיף ש"אין לך שום סיכוי להצליח כי אתה..., אין לך כישרון לזה". זה התריע מפני האסון שממשמש ובא, וזה נאחז בחוויה כואבת מהעבר כהוכחה לכך שהכישלון מובטח.

רגליו של ערן היו ישרות, התנועעו קדימה ואחורה במהירות - רמז לקונפליקט הפנימי שהתחולל בתוכו? קולו היה מהוסס, עלה וירד לסירוגין, ומדי פעם נשמעו אנחות עמוקות. תנוחתו דמתה יותר לשכיבה מאשר לישיבה, מרגע לרגע קומתו הגבוהה הלכה ונראתה נמוכה כמו זו של ילד קטן. מדי פעם הוא ניסה להסתיר דמעה שבצבצה לה בחשאי.

בשלב זה בקשתי מערן ללמד אותי כיצד לפחד, להדריך אותי מה עליי לומר לעצמי ומה מאפיין אותי כאדם שפוחד מכישלון, במה אני בטוחה ומה הנחות היסוד שלי על עצמי, כיצד עליי להרגיש, מה המחשבות שמתרוצצות בראשי, וכיצד עלי לנהוג בצל הפחד.

ככל שערן חש נוח יותר והרגיש שהמרחב מוגן דיו, הפחדים והקולות השונים נעשו מוחשיים יותר. למרבה האירוניה, דווקא הדיאלוג בין הקולות השונים, והאשראי לבטא את הפחד במלוא עוצמתו, הם שהפחיתו בהדרגה את המתח שערן חווה קודם לכן. ככל שהקולות התבהרו יותר -גם האווירה נעשתה משוחררת וקלילה יותר, עד כי בשלב מסוים ערן נראה משועשע, וחייך בגיחוך למשמע הטיעונים והאזהרות שהעלו הפחדים - חסמי השינוי:

"זה טיפשי, אני סתם מכניס לעצמי שטויות לראש, זה לא יקרה. אני לא אתן לזה לקרות וגם שגית לא תיתן לזה לקרות. היא מבינה בזה...".

"למרות שאתה מציין שההסתברות שזה יקרה היא מזערית, בוא נניח לרגע שמסיבה כלשהי זה אכן יקרה. רק נניח. בסדר? היה וזה יקרה, מי ומה יוכלו לעזור לך?" – שאלתי.

תכנית "מגירה" סודית. "רשת ביטחון":

"אני חושב שאם חלילה זה יקרה ההורים שלי ושל שגית יעזרו לנו. אם לא אמצא מקום עבודה אחר אנחנו לא נתמוטט מזה" – אמר ערן.

ואיך אפשר למזער עוד יותר את ההסתברות שזה יקרה?

ערן מנה שורה של אמצעים שעשויים לסייע לו, והצביעו על יכולת תכנון, שיקול דעת, אחריות ובקרה עצמית. בקשתי ממנו להשיב לטיעונים של "נודניק" ו"מעצבן".

ערן הזדקף בהדרגה. אי השקט שביטאו תנועות גופו קודם לכן פחת במידה ניכרת. קולו נעשה צלול, שוטף וברור. הפתרונות שמנה היוו מעין "תכנית מגירה" סודית, "רשת ביטחון" שעודדה את רוחו, נסכה בו אומץ ותחושת מסוגלות להתמודד עם תסריטי האימה השונים.

"הפחד מהלא נודע והפחד מכישלון אומרים לי לפחד ולא לקחת סיכון. אני צריך לא לפחד, להיות רציני ולהפסיק עם השטויות. אני מודה שאני קצת חושש מהשינוי, אבל אני מרגיש שאני צריך לעשות אותו. אני לא רוצה להצטער כל החיים על זה שלא עשיתי שינוי" – אמר ערן במשפט הסיכום של אותה פגישה.

במקרים רבים תחושת הפחד היא תוצאה של מחשבות על תוצאות גרועות וכואבות שעלולות להתרחש בעתיד. למחשבות ולפחדים הללו יש גם תפקיד חיובי בחיינו: הם נועדו לשמור ולהגן עלינו מפני מציאות בלתי רצויה. ואולם, כשאנחנו יודעים מה לעשות, הפחד מתפוגג לו אט - אט. ההכרה בכך ש"אנחנו לא נתמוטט מזה" - גם אם באמת יתרחש תסריט האימה, מחזקת את הביטחון העצמי שלנו, ובכך מסייעת לנו להתגבר על הפחד. הרגשת הביטחון הזו היא שנוטעת בנו כוחות ותחושת מסוגלות. הידיעה שיש מגוון רחב של פתרונות מאפשרת לנו להרגיש שאנו שולטים במצב, ולהתקדם מחוסר האונים אל עבר ה"יש אונים" גם במצבי לחץ וקושי.

מ"חוסר אונים" ל"יש אונים":

"מה אתה מתכוון לעשות עם התובנה הזו?" – שאלתי את ערן בפגישת האימון הבאה, אחרי שהזכרתי לו את משפט הסיכום שלו מהמפגש הקודם. "מה אתה רוצה לעשות עם עצמך במקום לפחד מכישלון?".

להפתעתי ערן שיתף אותי בשיחות שקיים במהלך השבוע, ובמקביל הוא שלף ערמת דפים נכבדה בהם ריכז מידע על מסלולי הלימוד, תנאי הקבלה, מערכת השעות, וכ"ו, וכן מגוון רחב של מודעות "דרושים" שליקט בקפידה.

בפגישות האימון הבאות עיצבנו תכנית תומכת פעולה. ערן אסף מגוון רחב של משרות עבודה, עשה סימולציות לראיונות קבלה, עדכן את קורות חייו, וליקט נתונים על מסגרות לימוד רלוונטיות לתחום אותו שאף ללמוד.

על סף סיום התהליך ערן נשמע נחוש יותר מתמיד לממש את רצונו: הוא בחר מסלול לימודים בו ילמד במקביל לעבודתו הנוכחית. "היום אני יודע שאני מספיק טוב, מגיע לי סיפוק, מימוש ומטרה בחיים!" – הוא כתב במשוב הסיום.

כמו מתאמנים רבים אחרים ערן הבין, שהמציאות בפועל יכולה להיות מעודדת ומיטיבה יותר בהשוואה למחשבות ולפחדים שעיכבו אותו.

וגם אני למדתי דבר או שניים..

למדתי שלברית הטיפולית בין המאמן האישי למתאמן, כמו גם לקשר האישי שנרקם ביניהם, ישנה השפעה שיכולה להכריע את תוצאות האימון.

כמו בכל התערבות טיפולית אחרת, היכולת של המטפל המקצועי להכיל, להקשיב, לעודד ולקבל את הנועץ בלא תנאי תורמת להעצמה האישית של הנועץ, ומאפשרת גם לו לקבל את עצמו כפי שהוא.

ועוד למדתי עד כמה כל אדם הוא ייחודי ומיוחד, ועם זאת, עד כמה כולנו שווים.

בסופו של דבר כולנו זקוקים מדי פעם ל"דחיפה קלה" על מנת להתגבר על מצבי קושי, לממש את עצמנו, ולהיות מי שאנחנו שואפים להיות.

תודה לך ערן על הרשות שנתת לי לשתף את הגולשים במסע ההתפתחות שלך, ועל השיעור החשוב שקבלתי ממך ☺